בית בושת (אן כמו שנהוג להגיד בישראל, מכון ליווי) הוא מקום שבו מציעות נשים שונות שירותי מין בתשלום. בתי בושת אינם חוקיים במדינות רבות (כולל ישראל, למרות שהזנות בישראל היא חוקית …) ולעתים קרובות מכונים "בתי זונות" או "מכוני ליווי". ניתן למצוא אותם בכל רחבי העולם והם משרתים מטרות שונות, אך יש להם דבר אחד במשותף: כולם מרוויחים כסף מלקוחות. בישראל כבר לא קיימים מכוני ליווי כמו שהיה בשנות ה-2000. את מכוני הליווי בישראל החליפו דירות דיסקרטיות אותן ניתן למצוא באתרי אינטרנט יעודיים הממפרסמים שירותי מין בתשלום.

סיפור מעניין – אדם מבקר בבית בושת בנבאדה, 2014.

בשלהי ימי הביניים, זנות הייתה דרך נפוצה לנשים להתפרנס, ואפילו הנשים המכובדות ביותר נאלצו לעבוד בזנות בשלב כלשהו בחייהן. זונות הוצגו לעתים קרובות בדרשות הכנסייה כזונות חסרות כבוד וחוטאות. זאת בניגוד לדמותה האידיאלית של מרים המגדלית, שהייתה קדושה וסמל לגאולה, כפי שהיא מתוארת בציורים ובפסלים.

אבל למרות הסטיגמה, ברוב הערים בגרמניה היו בתי בושת. רובם היו בבעלות העיירה והוחכרו לבעל בית בושת (בדרך כלל גבר, אם כי במקומות מסוימים אישה). השומר שילם אגרה לרשויות עבור הפעלת בית הבושת וגבה דמי חדר מלקוחות. הזונות הרוויחו אז שליש מהכסף מכל לקוח ויכלו גם לקבל מהן טיפים.

יכלו בדרך כלל להמשיך הלאה מבתי הבושת שלהן על ידי חיסכון בכסף כדי לקנות נדוניה ולהתחתן, או על ידי מעבר לעיר אחרת שבה יכלו למצוא תנאים טובים יותר. אבל בית בושת היה מקום עגום עבור רובם, במיוחד בעיירות פרובינציאליות קטנות.

מסיבה זו היה קשה מאוד לעזוב בית בושת, ונשים שכן עזבו התקשו בדרך כלל לחזור לעולם המכובד של משפחותיהן. לכן היה זה נדיר שהנשים דיברו נגד שומרי בתי הבושת שלהן, כמו במקרה של אלס פון נורדלינגן.

היא העידה במשפט נגד לינהארט פריירמוט ואשתו ברברה כי הם התייחסו לנשים בחומרה, וכי הם אילצו אותן לעבוד בזמנים לא הולמים, כמו בלילות שהוקדשו לכבוד מרי. בין היתר, היא אמרה שהם הכריחו את הנשים לעבוד גם כשהן חולות או סובלות מכאבים.

בסופו של דבר, המועצה החליטה שלינהארט הפר את השבועה שנשבע כשהפך לראשונה לשומר בית בושת. שבועה זו, שההיסטוריונית קתי סטיוארט מתארת כצורה של קפיטליזם מושפל, הייתה דומה לשבועות שנשבעו תליינים, ושהיו אמצעי יעיל מאוד לפיקוח על בתי בושת.

מקאנדרוז צילם נשים בארבעה מבתי הבושת בנבאדה, ובבית הבושת "סלון המערב הפרוע" בווינמוקה, שם שהה עם אמה של שרון, "מיס פט". הוא צילם את התמונות בבקרים או אחר הצהריים, כשבתי הבושת היו שקטים. חלק מהזונות היו מוכנות להצטלם, אבל לפעמים היה קשה יותר לשכנע אחרות.

רוב הנשים שצילם היו בשנות ה-40 לחייהן ומעלה, וכולן עבדו בבתי הבושת לפחות 10 שנים. לחלקם נולדו ילדים וחלקם עדיין היו תלויים במשפחותיהם שיעזרו להם לגמור את החודש. רבים התקשו לספר להוריהם ולילדיהם על עבודתם, וחלקם אמרו שהם מתקשים להסתדר מכיוון שהם עובדים את השעות הארוכות ביותר.